תוהו מחושב תהילה נבו

לו היו אומרים לך שכל מה שאתה רואה הוא דמיון, היית מעז להטיל ספק?
"זה בסדר, הוא איתי".
הארבעה שמטו את לסתותיהם בתדהמה, כל אחד מסיבתו שלו.
אדם היה נראה כאילו נבגד, ראיין נראה כאילו עבדו עליו כל הזמן הזה ועכשיו מגלים לו שזו הייתה מתיחה, ואדריאן נראה כאילו פספס את המספר המכריע בלוטו.

"דמיאן!"
יד הונחה על כתפו, וליאו הסב מבט המום אל הקורא בשמו.
אוון? למה הוא לבוש במדים של… חייל צרפתי? מה קורה פה?
והוא חשב שהוא הולך להיכנס לתוך עולם הגיוני לחלוטין.
ואיך אוון קרא לו, 'דמיאן'?! הוא נראה כמו אחד שקוראים לו דמיאן?!
"אני… דמיאן?" הצביע על עצמו.

"אתה אומר שיש פה משהו אפל וטחוב, שמוטב שלא אתעניין בו, שמא מצפוני יתעורר ואז לעולם לא אוכל לצאת מהמקום המסתורי הזה, שמנסה דברים על אנשים ומאבד את השפיות שלהם".
זמזום מנטלי צורם.

מותחן פסיכולוגי מחוכם שיותיר אתכם פעורי פה.
הייתכן ואנחנו חיים בדמיון?
ספרה השני של תהילה נבו.