אולדנמאר

"לך תכבוש את הרוטוויל", נהגו אנשי אולדנמאר לומר, בעצב ובחיוך עייף של ייאוש.
ולא. איש לא ניסה לכבוש את המבצר האדיר השוכן בראש צוק מאיים וצריחיו נישאים עד לעננים.
איש גם לא העז להילחם במה שנראה כאילו נחרט באבן: שלטון בית לורנור – והעבר המפואר – לא יחזרו עוד. בני הדור הזה, כך היה נדמה, נותרו רק על מנת לכתוב את פרקי הסיום של ממלכה שגוועה בעשן.
רוח מזרחית נשבה בין ארמונות הבירה, קרה כפלדה, והיכתה בגבם של הלוחמים האחרונים שנותרו – חשופים, עייפים, מול המהפכן מארדום.
במרתפי הארמון נרקב המלך, שבמדי אסיר הוכתר – ומעולם לא חבש כתר.
חיל הצללים, בפיקודו של הבוגד הגדול מכולם, הפך את הארץ לאיי חרבות.
בערי הדרום הושמו חיילים במצור; הגבולות נסגרו; העם נשבר.
המצב היה גרוע מייאוש. החידלון השתרש. התקווה – נכחדה.
אבל בלילה, בין הבתים החרבים, עוד נשמע קול:
"לך. לך תכבוש את הרוטוויל.
עלה תעלה. ויכול תוכל."
האם עוד יימצא מישהו שייענה לקריאה האולי-אחרונה?
מישהו שיקום, וילחם, וישיב חיים לממלכה הגוועת?

'אולדנמאר' הוא מותחן פנטזיה סוחף על בגידה, תקווה ומאבק חסר פשרות.
כשהממלכה נופלת והעבר נמחק בדם, נולדת שאלה אחת: מי יקום להחזיר את מה שאבד?
בין לוחמים במצור, אצילים בוגדים, ושרידיו האחרונים של בית המלוכה נאבקים להצית את רוח העם — הסיפור לא עוצר.
הקרב על אולדנמאר רק החל.